בלוג טיולים והשראה
רוית טל - לנוע
יש רגעים
יש רגעים כאלה – שהם לא מתוכננים, לא עולים כסף, ולא מופיעים בשום מדריך.
רגעים של שיחה שקטה על החוף. של חיבוק באמצע שוק רועש. של מבט בעיניים כשכולם עייפים, אבל פתאום נזכרים למה יצאנו בכלל.
לא צריך מסע של חודשים כדי להרגיש שזה אפשרי.
לפעמים גם בטיול קצר, בין לילה ליום בשיחות כשאין שגרה או סתם נולדת חוויה שמלטפת את הלב ונשארת איתנו הרבה אחרי שהשמש שוקעת.
ואלה הרגעים שאני מחפשת.
ואלה הרגעים שאני רוצה שתפגשו גם אתם –
על הדרך.
געגועים לעיר העתיקה
יש משהו בללכת לאיבוד בלי לתכנן יותר מידי. אם זה ברגל או על אופנוע, לבחור פשוט לנהוג — בלי נקודה מוגדרת, בלי תוכנית מסודרת. רק את הדרך והשמש שנשפכת על ההגה. לא תמיד צריך את "המקום הכי שווה", לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לחפש - אנחנו מוצאים
לפעמים זה נוף מטורף שגורם לנו לעצור או סתם מקדש יפה בצד הדרך, שוק מקומי שאף אחד לא המליץ עליו מעולם או מסעדה בצד הדרך שסתם עצרנו בה לקחת פסק זמן ובמקום זה מצאנו מקום עם אוכל מפתיע. ככה נולדים הרגעים שמפתיעים אותנו. בלי פילטרים, בלי רשימות. רק אנחנו, קצת איבוד מכוון - והרבה קסם שמגיע איתו
געגועים לעיר העתיקה
יש משהו בלצאת ולנדוד, בלבחור לרגע לעזוב את השגרה ולתת ללב להוביל - משהו שמזכיר לנו כמה החיים יכולים להיות פשוטים ויפים.
הפעמים והזמן שבחרנו לשהות בעיר העתיקה של צ'יאנג מאי נתנו לפעימות העיר דופק חזק.
לצעוד בין סמטאות עתיקות, מקדשים שקטים שמבצבצים פתאום בין הבתים, צבעים, ריחות, קולות -שעם הזמן הפכו לבית. וכל אחד מהם נצרב בלב.
הקסם של העיר הזו חזק. אני מתגעגעת אליה הרבה. וככה, גם כשאנחנו בארץ רחוקה, מתחשק לי פתאום לצאת לסיבוב בעיר העתיקה.
אני שמחה שגם הילדים, בעיניים הסקרניות והפתוחות שלהם, למדו משהו עמוק על כבוד. כבוד למי שחי אחרת, מאמין אחרת, לבוש אחרת.
כשהם חלצו נעליים בכניסה למקדש, הקשיבו לסיפור על בודהה, או ראו נזיר יושב בדממה באמצע הרחוב — הם ראו עולם אחר. עולם שלא חייבים להבין עד הסוף כדי לכבד.
הטיול הזה הפך לשיעור חי על סבלנות, סובלנות, ועל האפשרות להתרגש מדברים פשוטים: גונג מצלצל, קטורת שנדלקת, חיוך של זר.
ואולי זו באמת המתנה הכי גדולה במסע - לא רק לגלות מקומות חדשים, אלא לגלות את עצמנו ואת האנשים שאנחנו מגדלים, דרך העיניים הפתוחות שלהם.
ולהרגיש, אפילו לרגע, שיש מקום רחוק שהפך לנו לבית - בית מלא בקסם, שמתגעגעים אליו בלב שלם.
לראות גם את מה שפחות נעים לפגוש
יש רגעים במסע שאי אפשר לשים עליהם אצבע
הם לא מתוכננים, לא מופיעים ברשימה של "מה חובה לראות", אבל הם נשארים הכי חזק בזיכרון. אולי כי הם פשוט אמיתיים.
והם קורים לפעמים דווקא כשמסתכלים על מה שפחות נעים לפגוש.
כמו לעבור באזורים פחות מתויירים ולראות עוני מקרוב.
כמו הביקור בשבט ארוכות הצוואר – שריגש, בלבל, והציף גם שאלות על מסורת, תיירות, וניצול.
ואולי הרגעים האלו הם דווקא מתנות במסע.
כי הם מפגישים אותנו – ואת הילדים שלנו – עם מציאות קצת אחרת.
מלמדים אותם שיש יופי גדול, אבל גם כאב. שיש תרבויות שונות, אמונות שונות, ולא תמיד תשובה אחת ברורה.
המסע הפך להזדמנות לשיחות – על תרבויות ועל כבוד, על זהות ועל מורכבות.
על איך אנחנו יכולים להביט בעולם בעיניים פתוחות ובלב רגיש.
אני לא מחפשת לחשוף את הילדים לכאב – אבל אני כן מאמינה בלתת להם כלים לראות את העולם באמת. לא רק דרך גלויות.
ולהעריך
כששמן מנוע מגשר בין עולמות
זה היה יום פשוט עוד לפני שיצאנו הבחנו שהגלגל של הרכב עם פנצ'ר. בעלת הגסטהאוס המקסימה מיהרה לעזור וכיוונה אותנו למוסך הקרוב, וכשהגענו לשם, הרגשתי מיד את הגוף שלי משתנה. זה לא היה המקום, אלא הריח.
ריח של שמן מנוע, של מתכת חמה, של עבודה בידיים - והריח הזה החזיר אותי הביתה.
אבא שלי היה מכונאי. זה היה הריח שאיתו הוא היה נכנס הביתה.
מעבר לעצירות התכופות שלנו במוסך לאסוף משהו על הדרך - תוך כדי נסיעה, הוא מיד הביא איתו הביתה את הריח ואיך לא - גם את העבודה.
תמיד היה איזה חלק מפורק בבית או מנוע פתוח שצריך טיפול.
ופתאום, הרחק מכל מה שמוכר, אחרי חודשים במסע. אחרי ששכחתי מחיי היום יום המוכרים מהארץ, ככה על דרך צדדית בתאילנד, הריח הזה עטף אותי כמו זיכרון ישן.
לפעמים המסע לא מביא איתו רק נופים חדשים, אלא גם שבילים שמובילים אחורה, למשהו פנימי, מוכר, מפתיע אותך כנראה - ומזכיר לך איפה הלב שלך באמת נמצא.
ליטושו של מסע
יש דברים שרק מסע יכול ללטש. זה לא פשוט לקחת ילדים ולסגור אותם יחד להרפתקה מתמשכת, בלי דלת שנסגרת מאחוריהם או פינה שקטה לעצמם לאורך זמן. נכון, איפשרנו להם גם פרטיות בהתאם לגיל, ובהתאם ליעד, אבל דווקא איפה שלא, שם - במקום שאין לאן לברוח - משהו נרקם.
הילדים שלי יודעים גם לריב, זה טבעי, אבל יש ביניהם קשר מיוחד. מהמסע הראשון ועד עכשיו, מהזמן הזה ש"כפינו עליהם" להיות יחד, מהרצון לנפרדות ולפעמים גם לפרטיות – נולדו רגעים של קסם. רגעים של עזרה, של הגנה, של שותפות שמורגשת כל פעם מחדש.
יש רגעים במסע כשאני רק מתבוננת מהצד, בלי להתערב, אני רואה את זה מתהווה – ואני פשוט מתמוגגת.
